ראבד נ' מוניות קווים תחבורה ציבורית (2006) בע"מ ואח'

פסק דין

עניינה של התביעה שבפניי בתאונת דרכים שהתרחשה, ביום 25.08.13, בפתח תקווה.

לטענת התובע, נהג באוטובוס זעיר, ועצר במפרץ אוטובוסים להורדת נוסע. הואיל ולפניו במפרץ עצר אוטובוס להורדת נוסעים המתין התובע עד שיסיים. משמאלו של רכב התובע הגיע אוטובוס הנתבעת 1 כאשר הוא נהוג ע"י הנתבע 2 ונעצר גם הוא. כאשר החל האוטובוס שלפני רכב התובע לנסוע, החל גם התובע לנסוע ישר באיטיות, לפתע חש חבטה בצידו השמאלי של האוטובוס הזעיר הנהוג על ידו, והתחוור לו כי אוטובוס הנתבעת 1 סטה ימינה ופגע ברכבו. לאחר החבטה, נסע אוטובוס הנתבעת 1 מעט אחורה ונעצר. כתוצאה מן התאונה, נגרמו הנזקים המפורטים בחוות דעת השמאי שצורפה. כן, דרש התובע לחייב את הנתבע בעלות 3 ימי עבודה בהם הרכב היה מושבת וכן שכ"ט השמאי.

הנתבעים הגישו כתב הגנה ובו נטען כי עת עצר רכב הנתבעת 1 כשהוא נהוג ע"י הנתבע 2, בעצירה מוחלטת ובזווית ימינה, לשם הורדת נוסעים, סטה בפתאומיות רכבו של התובע שמאלה ופגעה באוטובוס הנתבעת 1. לפיכך, טענו הנתבעים, האחריות לתאונה רובצת לפתחו של התובע. עוד הוכחשו הנזקים הנטענים ע"י התובע.

במסגרת הדיון שהתקיים בפני, העידו התובע ועד מטעמו וכן הנתבע.

התובע חזר על גרסתו. לפיה לאחר שהוריד נוסע בתחנה, המתין שאוטובוס שעצר לפניו במפרץ יסיים להוריד ולהעלות נוסעים. עוד ציין, כי בעת שהמתין כאמור הגיע רכב הנתבעת 1 ונעצר לשמאלו. כאשר החל האוטובוס שלפניו לנסוע, החל גם התובע לנסוע אחריו. לפתע חש חבטה ברכב. כאשר הביט במראה, הבחין כי רכב הנתבעת 1 פגע בו. עוד הוסיף, כי כאשר יצא מן הרכב, רכב הנתבעת 1 כבר זז לאחור. הנתבע הוסיף, כי אף שהיו עימו נוסעים, לא יכול היה לפנות אליהם לקבל את עדותם, הואיל ומדובר בקשישים המטופלים רפואית.

הנתבע 2 העיד גם הוא בפני. בעדותו טען, בניגוד לנטען בכתב ההגנה, כי החל לנסוע ימינה לכיוון המפרץ ואז רכב הנתבע יצא במהירות מן המקום בו עמד ופגע בו. עוד טען, כי התחנה בה נעצר רכב התובע מותרת לעצירה רק לקווים מסיימים. לטענת הנתבע, אסור היה לרכב התובע לעצור במפרץ ועל כן הוא אחראי לתאונה.

מטעם התובע הגיע מר אבי נדב, אולם הואיל ולא היה עד לתאונה ואינו משמש עד מומחה, לא ייחסתי כל משקל לעדותו.

התובע הציג בפני תמונות שצולמו מיד לאחר תאונה וכן תמונות נזק הרכב.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, אני מעדיפה את גרסתו של התובע ולפיכך, אני קובעת כי יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעים בהוצאות התובע. ואלו נימוקיי:

ראשית, התרשמתי מעדותו של התובע והיא מהימנה בעיני. התובע חזר בעקביות על גרסתו, הן בהודעה לביטוח, הן בכתב התביעה והן בעדותו בפני, ולפיה החל בנסיעה ישר בנתיבו במטרה לצאת מן המפרץ, ואז סטה רכב הנתבעת 1 ימינה ופגע בצד שמאל של רכבו. מנגד, סתר הנתבע 2, באופן מהותי ביותר את הנטען בכתב ההגנה, כאשר העיד בפני כי החל בנסיעה ימינה אל מפרץ החניה ואז פגע בו רכב התובע, בעוד שבכתב התביעה נטען כי רכב הנתבעת 1 היה במצב עצירה, בעוד שרכב התובע סטה שמאלה אל עבר רכב הנתבעת 1 ופגע בו.

שנית, תמונות הנזק מתיישבות עם גרסת התובע. לעניין טענת נציג הנתבעת 3, לעניין פיזור זכוכיות החלון שהתנפץ, אני דוחה את הטענה, ראשית הואיל ולא נתמכה בכל חוות דעת מקצועית מטעם הנתבעים, ושנית הואיל ומההודעה לביטוח עולה כי דווח על שתי נוסעות שנפגעו מן הזכוכיות, ועל כן אני מקבלת גרסת התובע כי פיזור הזכוכיות היה גם לכיוון פנים הרכב. גם טענת נציג הנתבעת 3 לפגיעה מתמשכת, כעולה מן התמונות, מתיישבת עם טענת התובע כי היה בנסיעה בעת התאונה וכי לאחר הפגיעה, נסע רכב הנתבעת 1 לאחור.

שלישית, לעניין הטענה כי אסור היה לתובע לעצור במפרץ. טענה זו עלתה רק במועד הדיון ולא בכתב ההגנה. מכל מקום, דינה של טענה זו להידחות. אמנם, עפ"י תקנה 428(א) לתקנות התעבורה "לא יעצור נהג אוטובוס אלא בתחנות שצוינו ברישיון קו השירות", אולם לא הוכח ע"י הנתבעים כי המדובר בתחנה שאינה מצוינת ברישיון קו השירות של התובע ואסורה לעצירתו.

רביעית, הנתבע לא הציג עדות כלשהי מטעמו, אף שהיו נוסעים באוטובוס בעת התאונה, ועובדה זו דינה שתיזקף לחובתו (ע"א 27/91 קבלו נ' ק. שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח', פ"ד מ"ט (1) 450, 457). אמנם, גם ברכבו של התובע נכחו עדים, אולם התובע סיפק הסבר המניח את הדעת להעדר זימונם למתן עדות, בעוד שהנתבע לא סיפק הסבר כלשהו למחדלו זה.

משקיבלתי את גרסת התובע לאופן קרות התאונה, אני קובעת כי התאונה אירעה שעה שתובע החל בנסיעה איטית לפנים במטרה לצאת מן המפרץ, שעה שרכב הנתבעת 1 נהוג בידי הנתבע 2 סטה ימינה לעבר רכבו, לא אפשר לו להשלים את היציאה מן המפרץ ופגע בו. לפיכך, נחה דעתי, כי האחריות להתחרשות התאונה הינה של הנתבע 2. סבורני, כי היה על הנתבע שביקש לסטות ימינה על מנת להיכנס למפרץ, לעשות כן בזהירות, תוך נקיטת כל האמצעים לא לפגוע ברכבו של התובע, בפרט שראה אותו עוצר בתחנת האוטובוס להורדת נוסע.

לא מצאתי לנכון לקבוע רשלנות תורמת לתובע, שכן קיבלתי את גרסתו במלואה ולא הוכחה בפני טענת הנתבעים כי התחנה המסוימת אסורה לעצירת רכב התובע.

באשר לנזקים שנתבעו – אני דוחה טענת הנתבעים כי הערכת הנזקים הינה מופרזת. הנתבעים לא ביקשו לזמן את השמאי מטעמו של התובע לעדות על מנת לחוקרו ולא הציגו חוות דעת נגדית מטעמם. אני גם דוחה את הטענה, כי לא הוכח נזק התובע בגין אבדן ימי עבודה, שכן מחוות דעת השמאי עולה כי היה צורך בהשבתת הרכב לשם ביצוע התיקון, למשך 3 ימים והוצג מסמך רו"ח המאשר, כי שוויו של יום עבודה של התובע הינו בסך 630 ₪. כן מצאתי להפחית רכיב המע"מ, שכן לא הייתה מחלוקת שהתובע רשאי לקזזו (זאת אף עולה ממכתב הדרישה של התובע לנתבעת 1 שצורף לכתב התביעה).

סוף דבר, התביעה מתקבלת. הנני מורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 15,127₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 23.12.13, ועד לביצוע התשלום בפועל.

הנתבעים ישאו בהוצאות משפט בסך 600 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.